הבעייה היא שבעיצומו של משבר, כאשר אחד מבני הזוג זורק את הרעיון לבוא לייעוץ, לפעמים השני יתנגד מתוך מאבק כוחות ורצון להימנע משליטה. מעבר לדחף הרגעי הזה להתנגד, ישנם גם חששות אמיתיים, וחשוב להבין מאיפה באה ההתנגדות.
חששות אופיינים והתנגדויות מצויות
מאוד טבעי למשל, שישנו חשש להיפתח בפני אדם זר. או עצם ההכרה בכך שיש לנו בעייה שאנחנו לא יכולים להתמודד איתה בעצמנו, או לפעמים יש בעברנו נסיון לא מוצלח עם המקצועות הטיפוליים, או שקיימת התנגדות עקרונית להתערבות בחיים האינטימיים, ולפעמים זהו חשש ממה שיעלה בפגישות, מן התכנים, או מה יגידו לי לעשות.
כל החששות האלו הינם מובנים ולגיטימיים, ולדעתי צריך לכבד אותם. לכבד אותם זה לא בהכרח לוותר.
מה ניתן לעשות?
חשוב מאוד שבן הזוג שמעוניין להתחיל בייעוץ זוגי יבוא לשיחה על הנושא עם בן זוגו כאשר הוא באמת מכבד את זכותו לחשוב ולבחור אחרת. מן העמדה המכבדת הזאת אפשר לומר את הדברים הבאים:
"אני מאוד רוצה שנלך יחד ליעוץ זוגי, אני מאמינה שאם שנינו נלך זה יהיה הרבה יותר יעיל מאשר אם אלך לבדי. אם בכל זאת תחליט שזה לא מתאים לך, אני אלך לבדי כי אני כבר לא מוכנה שהדברים בינינו יישארו כמו שהם, ואני מקווה שתצטרף אלי באיזשהו שלב אחרי שנראה שהייעוץ אפקטיבי עבורי."
בלי לחץ ובלי שיפוטיות!
אני מוצאת שבתנאי שהדברים הנ"ל נאמרים ללא לחץ וללא שיפוטיות, תוך קבלת זכותו של בן הזוג להחליט לא להצטרף, דווקא מן המקום של מתן אפשרות בחירה אמיתית, מבלי לעשות אותו "לא בסדר" על אי הסכמה – דווקא אז יש סיכוי שבן הזוג יבחר להצטרף, כי המסר שהוא ישמע הוא "חשוב לי שתבוא יחד איתי, חשובה לי הזוגיות שלנו, ואתה מחליט אם לבוא או לא לבוא, מה שתחליט – אני אסתדר עם זה."