בתוך משבר זוגיות, תוך כדי תהליך של טיפול זוגי, איך יודעים כמה להמשיך ולנסות? מתי מחליטים שזה לא זה? עד כמה למשוך את התהליך? מה האינדיקציות שיש למטפל זוגי לגבי סיכויי ההצלחה של הטיפול?
תשובה
זו לא שאלה פשוטה..לעיתים רחוקות קורה שאני ביוזמתי "משלחת" בני זוג ומרימה ידיים. וזה לא בגלל האינטרסים הכלכליים שלי, אלא כי כבר ראיתי בהרבה מקרים, שלמרות שאצלי היתה התרשמות שלילית מיכולתו של זוג זה או אחר להתגבר על הבעיות, המון פעמים הופתעתי לראות שאחרי מספר פגישות בהן לא היתה תזוזה, והופיעו כמעט רק תלונות והאשמות, פתאום הם מפתיעים אותי ומגיעים עם חיוך מסוים ומספרים על תזוזה, על הצלחה קטנה, ומי אני שארים במקומם ידיים?
אבל אם אני מרגישה שהם תקועים ולא מוכנים לקחת אחריות על עצמם ולעשות שינוי כלשהו אלא רק מחכים שבן הזוג יעשה צעדים, אני מצביעה על כך. לפעמים זה עוזר, ובמידה והישירות שלי לא מזיזה – אני אודיע להם שאני לא מצליחה לעזור להם, וכי אולי הם זקוקים ליועץ אחר, אישיות אחרת, שיטה אחרת, או שלא ניתן לעזור להם.
קורה שמגיע אלי זוג שכל כך הרבה תחומים של הזוגיות כבר "מקולקלים" אצלו, ואז במידה ואין להם ילדים – אני אומר להם בישירות שהסיכוי להצליח הוא קטן מאוד ואולי זה לא שווה את המאמץ. אם יש ילדים – אני תמיד אציע להם לנסות, להתחיל, על מנת לראות אם חלה תזוזה חיובית.
מה תורם להצלחת הטיפול הזוגי? מוטיבציה אצל שני הצדדים לשקם את היחסים (לא חייבת להיות באותה מידה של התלהבות), משיכה מינית, הערכה הדדית, יכולת הקשבה, איכפתיות, ילדים משותפים, אהבה. אם ישנם שרידים של הגורמים הללו, אפילו באופן חלקי – יש על מה לעבוד.